שפת הסימנים.

בשנות השלושים-ארבעים, התגבשה קבוצת אנשים חרשים מתל אביב וירושלים, אשר רובם המכריע התחנך במוסדות חינוך באירופה ובגרמניה בעיקר, בשל חוסר במסגרות חינוך לחירשים. בשל כך, ניתן למצוא קווי דמיון במתאר התבניתי לשפת סימנים הגרמנית.

ישראל, בהיותה "קיבוץ גלויות", מורכבת מקהילות של אנשים חרשים וכבדי שמיעה שעלו מארצות שונות. ניתן לראות בשפת הסימנים הישראלית ביטויים תרבותיים ייחודיים, סימנים ישנים שנשתמרו מהבית וסימנים חדשים, שנוצרים מעצם התפתחות, נראות ושימוש השפה במרחב ובחיי היום יום.

בישראל קיימות שפות סימנים נוספות, שפות קהילות-כפר, אשר מוגדרות כעצמאיות ונטולות השפעה משפות סימנים אחרות כמו שפת סימנים של שבט אל-סייד ושבט אבו כף בנגב, שפת סימנים של ערב-אל נעים ועין מאהל הממוקמות בצפון, כפר קאסם במרכז. שפות כפר אלו נחקרות במעבדה לשפת סימנים ישראלית באונ' חיפה.

שפת הסימנים, השפה של אנשים חירשים, היא ליבת הזהות, התרבות והגאווה שהקהילה מעריכה ומוקירה. שפת סימנים היא הזהות של אנשים חירשים.
לא ניתן לנתק את השפה מהתרבות וההיסטוריה, כל אלה שזורים אחד בשני ברובד הכי עמוק.
לאורך כל ההיסטוריה, אנשים חירשים וכבדי שמיעה, השייכים למיעוט לשוני-תרבותי, חווים דיכוי המשפיע על כל תחומי החיים, בייחוד בתחומי החינוך והתעסוקה. 
הדיכוי השמיעתני, האודיזם הרואה בעליונות השמיעה ערך עליון והניכוס התרבותי הגדל עם כניסת הרשתות החברתיות לחיינו בצורה טוטאלית, הביא אנשים חירשים וכבדי שמיעה, מהקהילה לפעול להעלות למודעות בחברה הרחבה, את חשיבות וייחוד הוראת שפת סימנים בידי אנשים חרשים וכבדי שמיעה בעצמם ולא על ידי אנשים שומעים.
בקהילות חרשים בעולם ובארץ, ישנה הסכמה ארוכת שנים שהוראת שפת סימנים שייכת מטבעה לאנשים חרשים וכבדי שמיעה, דוברי השפה.
הקמפיין למה מורה חירש, נועד לעודד ולהעלות מודעות, לשבור את מעגל דעות קדומות וסטיגמות הקיים בחברה הכללית על אנשים חרשים וכבדי שמיעה ועל שפת הסימנים על ידי מפגש בלתי אמצעי  ולמידה ממקור ראשון, להרחיב את מעגלי התעסוקה עבור אנשים חרשים וכבדי שמיעה, לאפשר לאנשים שומעים ללמוד בצורה אותנטית את השפה, על ידי מורים מוסמכים שהם בעצמם אנשים חירשים וכבדי שמיעה, דוברי שפת סימנים.